האם צריך להצטער על זה שאני "רק" בינונית?

יש שאלה שכמעט מתבקשת ברגע ששומעים לראשונה על ההבחנה בין "צדיק" ל"בינוני": אם צדיק הוא דרגה גבוהה יותר, ואני, במיטבי, מגיעה רק לרמת "בינוני" – האם לא אמורה להרגיש קצת מאוכזבת מעצמי? קצת עצובה על כך שלא הגעתי ל"למעלה"? פרק א בתניא מתייחס לשאלה הזו במפורש, ובתשובה שהוא נותן יש הפתעה של ממש.

התשובה הישירה: לא

התניא קובע, בפירוש, שהבינוני "אין לו להצטער" על מעמדו. זו לא אמירה מרפרפת – היא הצהרה מפורשת וברורה: להיות בינוני, כפי שהוגדר בפרקים הקודמים, אינו מצב שדורש צער, אכזבה, או תחושת החמצה. זו לא "פרס ניחומים" למי שלא הצליחה להגיע ל"מקום האמיתי". זו מדרגה של כבוד עצמי לגמרי, בפני עצמה.

זה אולי אחד הרגעים המפתיעים ביותר בפרק א, כי הוא מתנגד ישירות לאינטואיציה הטבעית שלנו לגבי היררכיות: כמעט תמיד, כשיש "דרגה גבוהה יותר" ו"דרגה נמוכה יותר", ההנחה הטבעית היא שמי שנמצאת בדרגה הנמוכה צריכה לשאוף לגבוהה, ועד שהיא לא מגיעה לשם – להרגיש חוסר. התניא אומר: לא כאן. לא במקרה הזה.

למה דווקא כאן זה שונה

ההסבר לכך קשור ישירות למה שכבר ראינו על ההגדרה עצמה: הבינוני אינו מי ש"נכשל" בדרך לצדקות ונתקע באמצע. הוא מי שמצליח, בכל רגע ורגע, לנצח במאבק הפנימי המתמיד – להשאיר את הרע בפנים, בלי לתת לו לצאת למעשה או לדיבור. הצלחה מתמדת כזו, יום אחרי יום, היא הישג ממשי, לא "פחות טוב" ממצב שבו אין בכלל מאבק להתמודד איתו.

חשבי על ההבדל בין שני מצבים: מישהי שלא צריכה להתאמץ בכלל כדי להיות רגועה, כי זה פשוט הטבע שלה – וזו, לפי ההגדרה, קרובה יותר לתיאור של "צדיק". ומישהי אחרת, שכל יום נאבקת מול תסכולים, פחדים, דחפים – ובכל זאת, שוב ושוב, בוחרת נכון ברמת המעשה. איזו משתי הנשים "עובדת" יותר קשה? איזו מהן מפגינה יותר כוח רצון ואומץ פנימי בכל רגע נתון?

התשובה, במידה רבה, היא שהבינוני עובד קשה יותר, לא פחות. וזו בדיוק הסיבה שאין מקום לצער – יש כאן, למעשה, סיבה להערכה עצמית.

לא להתבלבל בין "בינוני" ל"פשרה"

יש הבדל חשוב שכדאי להבהיר: "אין להצטער" לא אומר "אין מה לשאוף למשהו יותר". התניא לא קורא לוותר על שאיפה להתפתחות, לצמיחה, להעמקה מתמשכת. אבל השאיפה הזו לא צריכה להיות מלווה בתחושת חוסר על המצב הנוכחי. אפשר לשאוף לגדול, ועדיין להעריך במלואו את מה שכבר מושג עכשיו – זה לא סותר.

ההבדל הזה דומה למצב שבו אישה עובדת קשה בתחום מסוים ומשתפרת בהדרגה. היא יכולה להמשיך לשאוף להשתפר עוד, מבלי לזלזל בהישג הנוכחי שלה, ומבלי להרגיש שכל עוד היא לא "הגיעה לפסגה" – היא נכשלת. שאיפה בריאה לא דורשת שלילה של המצב הנוכחי כתנאי מוקדם.

מה קורה כשמפנימים את זה

יש השפעה מעשית ממשית להפנמת הרעיון הזה. אישה שמאמינה, בלי משים, שהיא "רק בינונית" במובן השלילי של המילה – כלומר, סתם בסדר, לא מספיק – עלולה לגשת לכל יום חדש מתוך תחושת חוסר בסיסית: "עוד לא הגעתי, אני עדיין לא שם." תחושה כזו, כשהיא נמשכת לאורך זמן, מתישה, ולעיתים אף פוגעת ביכולת להתמיד בעבודה הפנימית עצמה – כי קשה מאוד להמשיך להתאמץ ממקום של תחושת כישלון מתמדת.

לעומת זאת, אישה שמפנימה את מה שהתניא אומר כאן – שהיותה בינונית היא לא כישלון אלא הישג יומיומי אמיתי – יכולה לגשת לכל יום מתוך מקום שונה לגמרי: לא "אני עדיין לא מספיק טובה", אלא "אני עושה בדיוק את העבודה שנועדתי לעשות, וזה משמעותי כשלעצמו". ההבדל בין שתי נקודות המוצא האלה, לאורך זמן, הוא עצום.

דוגמה קטנה לסיום

חשבי על אישה שמסיימת יום ארוך ומתיש, שבו היא נאבקה כל הזמן בעייפות, בתסכול, בפיתוי להתפרץ – ובכל זאת, שוב ושוב, הצליחה לשמור על כבוד וסבלנות כלפי הסובבים אותה. אם היא מסתכלת על היום הזה מתוך המסגרת של "עוד יום שבו לא הייתי צדיקה מושלמת", היא תסיים אותו בתחושת חוסר. אבל אם היא מסתכלת עליו מתוך ההבנה של פרק א – שדווקא היום הזה, עם כל המאבק שבו, הוא בדיוק מה שנקרא "עבודת בינוני" במיטבה – היא יכולה לסיים אותו בתחושת סיפוק אמיתית, בלי צורך "להגיע" לשום מקום אחר כדי להרגיש שהיא בסדר.