מקום המוות, וגלות השכינה

בחלק הזה נכנסות עמוק יותר, ומבינות מה בעצם קורה בתוך הרע, ומה מסתתר שם.

הרצון העליון הוא מקור החיים

בעל התניא אומר: הרצון העליון, בבחינת "פנים", הוא מקור החיים שמחייה את כל העולמות. הרצון הפנימי של ה' הוא השורש של כל סוגי החיים, כל דבר חי, כל דבר שקיים, מקבל את הקיום שלו משם. אבל הרצון הפנימי הזה לא שורה בכל מקום באותה צורה. הוא שורה ומתגלה רק במה שבא מצד הקדושה, כי רק הקדושה מתאימה לו, רק היא יכולה להלביש אותו ולגלות אותו. בסטרא אחרא הוא לא שורה בכלל. ויותר מזה: אפילו ה"אחוריים", אותה נתינה מאחורי הכתף, לא נכנסים ממש לתוך הסטרא אחרא, הם רק מקיפים אותה מבחוץ, מלמעלה. למה? כי אם הרצון היה נכנס לתוכה, אפילו כאחוריים, זה היה כאילו ה' מסכים איתה, ולכן הוא שומר עליה מבחוץ, מקיף אותה, אבל לא נכנס.

מקום המוות והטומאה

ולכן, אומר בעל התניא, הסטרא אחרא היא "מקום המיתה והטומאה". מוות הוא היעדר של חיים מלאים, וטומאה היא הביטוי הרוחני של המוות, של החיסרון. הסטרא אחרא היא המקום שבו האור והחיות האלוקית לא מתגלים. ה' לא רוצה בה, ולכן לא מחייה אותה מבפנים, הוא רק מקיף אותה מבחוץ. ובמובן הזה, כוחות הרע הם כמו גופים בלי נשמה, הוויות שחסרה בהן חיות פנימית.

שני סוגי חיות

אבל אם כך, איך הם בכלל חיים? בעל התניא מסביר שיש להם שני סוגי חיות, כמו שלקדושה יש שני סוגי חיות, כך גם לצד השני, "זה לעומת זה". הסוג הראשון הוא ה"אחוריים" של הרצון העליון, שמקיפים אותם מבחוץ. הסוג השני הוא משהו קטן מאוד: "מעט מזער אור וחיות", ניצוץ קטן של קדושה שהם יונקים מבפנים, ניצוץ מהמדרגה הכי נמוכה של הקדושה, שנבלע בתוכם.

גלות השכינה

וכאן מגיעה אחת המילים הכי חזקות בפרק: גלות. בעל התניא אומר שהניצוץ הזה נמצא בתוך הקליפה "בבחינת גלות ממש". זה סוד "גלות השכינה". הקדוש ברוך הוא מחייה את כל העולמות, גם את הסטרא אחרא, אבל הם לא מכירים בזה, הם לא מתבטלים אליו, הם אפילו מכחישים אותו ומורדים בו. השכינה, הנוכחות של ה', נמצאת בתוכם, מחייה אותם, אבל לא מתגלה בהם. היא שם בגלות, בניכור. ויותר מזה: החיים שהשכינה נותנת להם, הם משתמשים בהם נגדה, היא נותנת להם כוח, והם מפנים את הכוח הזה נגד מי שנתנה אותו.

"יאור לי ואני עשיתני"

בעל התניא אומר שהקליפה לא מתבטלת כלל לקדושה, להפך, היא "מגביהה עצמה כנשר", מתנשאת, ואומרת: "אני ואפסי עוד". הוא מביא את דוגמת פרעה, הסמל של הקליפה, שאמר: "יאור לי ואני עשיתני", היאור שלי, ואני עשיתי את עצמי. יש כאן שלושה שלבים: "יאור לי", תחושת בעלות, הנהר שייך לי. "ואני עשיתי", אני יצרתי את המציאות, ההצלחה שלי היא שלי. "ואני עשיתני", אני יצרתי את עצמי, אני לא צריך אף אחד, אני המקור של עצמי. זו גסות הרוח בשיא שלה, ניתוק מוחלט מהמקור. ושימו לב: זה מתחיל בדבר קטן, ב"יאור לי", בתחושה שמשהו שלי, ומשם זה יכול להתגלגל.

⚠️ הערה למימה: מאמר זה מבוסס ישירות על החומר ששלחת (הרצאת פרק כ"ב, חלק ה'). עדיין מומלצת בדיקה נוספת של מי שבקיא בתניא לפני פרסום סופי.