שתי הגדרות ל"בינוני": הרמב"ם מול התניא

המילה "בינוני" נשמעת, בשפה היומיומית, כמעט כמו עלבון עדין. "סרט בינוני". "ציון בינוני". "ביצוע בינוני". במקום הכי טוב, זה תיאור של משהו סביר אבל לא מרשים. לכן, כשמגלים שהתניא כולו בנוי סביב המושג הזה בדיוק – "בינוני" – יש מי שמתאכזבת קצת: "אז כל הספר הזה מדבר על להיות… סתם בסדר?"
התשובה היא לא. וכדי להבין למה, כדאי להכיר קודם הגדרה אחרת, מוכרת וקדומה יותר, למילה "בינוני" – זו של הרמב"ם – ולראות איך התניא, כבר בפרק א, מציג הגדרה שונה לגמרי.
ההגדרה של הרמב"ם: מאזן של חצי-חצי
הרמב"ם, בהלכות תשובה, מגדיר "בינוני" כאדם שהזכויות והעוונות שלו שקולים – חצי מהמעשים שלו טובים, חצי פחות טובים, בערך מאוזן. זו הגדרה סטטיסטית, כמעט חשבונאית: סוכמים את כל המעשים לאורך החיים, ומי שיוצא בערך "50-50" נקרא בינוני. מי שנוטה יותר לכיוון הטוב הוא צדיק; מי שנוטה יותר לכיוון ההפוך הוא רשע.
לפי ההגדרה הזו, "בינוני" הוא באמת משהו באמצע, לא מפוזרים בקצוות – בדיוק כמו המשמעות היומיומית של המילה. זה לא סטטוס נחשק במיוחד; הוא פשוט תיאור נייטרלי של מיקום על סרגל.
ההגדרה של התניא: לא על מאזן, אלא על מעשה
התניא, בפרק א, מציג משהו שונה לגמרי, ולמעשה, מהפכני ביחס להגדרה המוכרת. הבינוני של התניא הוא לא מי שהמעשים שלו מתאזנים סטטיסטית בין טוב לרע. הוא מי שהרע שבתוכו – התשוקות, הפחדים, הדחפים הפחות רצויים – קיים, לגיטימי, פעיל ממש, אבל אף פעם לא יוצא לפועל במעשה, בדיבור, או אפילו במחשבה מודעת ומתמשכת. הבינוני, לפי ההגדרה הזו, לא "מאוזן" בין טוב לרע – הוא מישהו שהמאבק הפנימי בין הכוחות האלה נמשך כל הזמן, אבל בפועל, ברמת המעשה בעולם, הטוב הוא זה שתמיד מנצח.
ההבדל הזה עצום. במקום מדד סטטיסטי על תוצאות מצטברות לאורך שנים, מדובר בקריטריון אחר לגמרי: לא "כמה פעמים עשית טוב לעומת רע", אלא "האם הרע שקיים בך – ותמיד יהיה קיים במידה מסוימת – מקבל רשות לצאת החוצה, או נשאר עצור בפנים".
למה זה משנה כל כך
לפי ההגדרה של הרמב"ם, מי ש"נכשל" הרבה פעמים בפעולה – אפילו אם בכל פעם היא נאבקת נגד הכישלון ומצליחה בסוף לעצור את עצמה – עדיין תיספר, במאזן הכללי, כמישהי שיש לה "פחות זכויות". אבל לפי ההגדרה של התניא, בדיוק אותה אישה – זו שנאבקת שוב ושוב ומצליחה, בכל פעם מחדש, לא לתת לדחף לצאת לפועל – היא בדיוק ההגדרה המדויקת של "בינוני" במיטבו. המאבק עצמו, וההצלחה לעצור בשלב המעשה, הם לא "פחות טוב" מהיעדר מאבק – הם עצם המהות של המדרגה.
זה הופך את כל הגישה למאבק הפנימי. במקום לראות בכל התלבטות, בכל פיתוי שצריך להתגבר עליו, סימן לחולשה או ל"עוד נקודה שלילית במאזן" – ההגדרה של התניא מלמדת לראות בדיוק את הרגעים האלה כמקום שבו העבודה האמיתית קורית, ושבו ההצלחה נמדדת.
דוגמה להמחשה
חשבי על שתי נשים. אחת מהן כמעט ולא מתפתה לכעוס – זה פשוט לא בטבע שלה, היא רגועה מטבעה. השנייה מתמודדת כל יום עם גל של כעס פנימי חזק – תסכולים, עייפות, תחושת אי-צדק – אבל בכל פעם, בכוח רצון אמיתי, היא בוחרת לא להוציא את זה על הסביבה שלה, ומדברת בכבוד למרות הסערה הפנימית.
לפי ההגדרה הסטטיסטית, הראשונה "מנצחת" בקלות – היא פשוט לא מייצרת "עוונות" של כעס מלכתחילה. אבל לפי ההגדרה של התניא, השנייה היא זו שמממשת בפועל, יום אחרי יום, את מה שנקרא "בינוני" – כי המאבק שלה אמיתי, וההצלחה שלה, לעצור את הרע לפני שהוא יוצא לפועל, היא בדיוק העבודה שהתניא מדבר עליה.
לא "פחות טוב" מצדיק – מסלול אחר
חשוב להבין: התניא לא טוען שהבינוני "שווה" לצדיק בכל דבר, או שאין הבדל ביניהם. יש הבדל, וההמשך של הפרק יעסוק בו. אבל ההבדל הזה הוא לא "כמות הזכויות". הצדיק, במובן מסוים, כבר הגיע למקום שבו המאבק הפנימי כמעט לא קיים או נחלש מאוד – הרע כבר לא מתעורר בעוצמה כזו מלכתחילה. הבינוני, לעומת זאת, חי בתוך המאבק המתמשך, בלי הפוגה. וזה בדיוק מה שהופך את ה"בינוני", באופן פרדוקסלי, לדרגה הכי נגישה, הכי מציאותית, לרוב בני האדם – כולל, כפי שכבר ראינו, לך.
ההגדרה שמשנה את כל הספר
ברגע שמבינים את ההבדל הזה בין שתי ההגדרות, קוראים את כל שאר התניא אחרת לגמרי. זה לא ספר שמלמד "איך לצבור יותר זכויות מעוונות". זה ספר שמלמד איך לחיות עם מאבק פנימי אמיתי ומתמשך – בלי לתת לו לנצח ברמת המעשה – ולראות בדיוק בזה, לא בהיעדרו, את ההישג האמיתי.
התניא לא מסביר מה לעשות, הוא מסביר למה את מרגישה מה שאת מרגישה.
16 שעות לימוד מוקלט, בשפה נשית ופשוטה, צפייה לכל החיים.