"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא": למה גם הטובים ביותר נכשלים

יש רגע מוכר לכל אישה שמנסה לחיות לפי ערכים שהיא מאמינה בהם: את עושה משהו לא בסדר – מגיבה בכעס, אומרת משהו שפגע, מפספסת הזדמנות לעזור – ומיד עולה המחשבה "אז בעצם אני לא באמת אדם טוב. אדם טוב באמת לא היה עושה את זה." המחשבה הזו נשמעת הגיונית, כמעט מובנת מאליה. ופרק א בתניא, דרך פסוק אחד מספר קהלת, מראה שהיא פשוט לא נכונה.
הפסוק שמפרק את המיתוס
פרק א מצטט פסוק מספר קהלת: "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא." המשמעות הפשוטה: אין בעולם הזה אדם צדיק שרק עושה טוב ולעולם לא חוטא. לא מדובר כאן בהגדרה מצמצמת של "צדיק" לפי סטנדרט קיצוני במיוחד – הפסוק קובע את זה כעובדה כללית, שחלה על כל אדם, בלי יוצא מן הכלל.
זו אמירה חזקה מאוד, ופרק א מביא אותה במודע, כבר בתחילת הדרך, כדי לעקור מהשורש הנחה שגויה שרבים חיים איתה בלי לשים לב: ההנחה שקיים, אי-שם, סטנדרט של "אדם מושלם" שלא עושה טעויות, ושכל עוד לא הגעת לשם – את "נכשלת".
למה זה לא "היתר לחטוא"
חשוב להבהיר מיד מה הפסוק הזה לא אומר: הוא לא אומר "אז זה בסדר לחטוא, כולם עושים את זה". זו לא קריאה לוותר על השאיפה להתנהג נכון. הכיוון הוא הפוך לגמרי: הפסוק בא לשים את הציפייה במקום הנכון, לא להוריד אותה. הוא אומר: השאיפה להיטיב היא לגיטימית וחשובה, אבל הציפייה שהיא תתממש במאה אחוז, בלי אף מעידה, היא לא ריאלית – וגרוע מכך, היא הופכת כל מעידה קטנה לראיה מדומה ל"כישלון מהותי", כשבעצם היא פשוט חלק בלתי נמנע מהיות אדם.
ההבדל הזה עדין אבל קריטי. שאיפה גבוהה עם קבלה מציאותית של מעידות בדרך מאפשרת להמשיך ולנסות. ציפייה לשלמות בלי מעידות בכלל מובילה, כמעט בהכרח, לייאוש בכל פעם שמעידה קורית – וייאוש, כידוע, הוא לרוב הדרך הבטוחה ביותר להפסיק לנסות בכלל.
מה זה אומר על "צדיק" עצמו
הנקודה הזו חשובה גם כדי להבין את המושג "צדיק" בהמשך הפרק בצורה נכונה. אם אפילו הצדיק – הדרגה הגבוהה ביותר שמדברים עליה – לא פטור ממעידות לגמרי, זה אומר שה"צדיקות" עצמה היא לא מצב של היעדר מוחלט של כשלים. היא משהו אחר: יחס מסוים לכשלים, דרך התמודדות איתם, לא היעדרם המוחלט.
וזה, בתורו, פותח שאלה חשובה שממשיכה ומתפתחת בהמשך הפרק: אם גם צדיק "חוטא" במובן מסוים, מה בכלל ההבדל בינו לבין מי שנקרא "בינוני"? זו בדיוק השאלה שתוביל, בהמשך הפרק, להגדרה המדויקת שבה עוסק כל הספר.
דוגמה מהיום-יום
חשבי על אישה שמחליטה, בכנות מלאה, להיות סבלנית יותר עם הסביבה שלה. היא עובדת על זה, שמה לב, מתאמצת. ואז, ביום עמוס במיוחד, היא מאבדת את זה – עונה בחדות למישהו, מתפרצת בכעס שלא התכוונה אליו. אם היא מחזיקה בציפייה ל"צדיקה מושלמת שלא נכשלת אף פעם", הרגע הזה יתפרש כהוכחה שכל הפרויקט נכשל – "רואה, אני בעצם לא אדם סבלני, זה סתם משחק."
אבל אם היא מחזיקה בהבנה של הפסוק הזה – שגם "צדיק" נכשל לפעמים, וזה לא סותר את היותו צדיק – אותו רגע בדיוק מקבל משמעות אחרת לגמרי. הוא לא הוכחה לכישלון הפרויקט. הוא פשוט עוד רגע אנושי בתוך תהליך ארוך, שלא נמדד לפי המושלמות של רגע בודד אלא לפי הכיוון הכללי לאורך זמן.
למה זה מרגיע, לא מייאש
יש פרדוקס יפה בפסוק הזה: אמירה שנשמעת, במבט ראשון, כמו הודאה בכישלון אנושי מובנה ("אין צדיק שלא חוטא") – בפועל פועלת בכיוון ההפוך לגמרי. היא מסירה עומס אדיר מהכתפיים. במקום לשאת ציפייה בלתי אפשרית לשלמות, ולהיכשל בה כל פעם מחדש, אפשר להחזיק בציפייה ריאלית – שכוללת מעידות כחלק צפוי ולגיטימי מהדרך – ולהמשיך לנוע קדימה בלי לשאת את המשקל הנוסף של אשמה על עצם קיומן של המעידות.
נקודת ציון, לא סוף הדרך
חשוב לזכור שגם הפסוק הזה הוא רק עוד אבן דרך בבניית התמונה המלאה של פרק א, לא המסקנה הסופית שלו. הוא מסביר למה גם צדיק לא חף ממעידות – אבל הוא עדיין לא מסביר מה בדיוק כן מגדיר את הצדיק, ומה ההבדל המדויק בינו לבין מי שנקרא "בינוני". השאלות האלה ימשיכו להתברר בהדרגה, ככל שהפרק מתקדם – וכל אבן דרך, כמו זו, מוסיפה עוד שכבה להבנה השלמה.
התניא לא מסביר מה לעשות, הוא מסביר למה את מרגישה מה שאת מרגישה.
16 שעות לימוד מוקלט, בשפה נשית ופשוטה, צפייה לכל החיים.